חצי השנה האחרונה בישראל היא, ללא כל צל של ספק, תקופה שבמהלכה השיח וסדר היום הציבורי נשלטים על ידי הימין הקיצוני.

מדובר בתנועת מלקחיים, שחודה האחד הוא חקיקה מאסיבית של חוקים אנטי-דמוקרטיים בכנסת וחודה השני תנופה אדירה של אלימות והתפרעות של חוליות מתנחלים בגדה המערבית שאפילו זלגה מעט לשטחי ישראל בפעולת “תג מחיר” על ביתה של פעילת “שלום עכשיו”, חגית עפרן.

במבט ראשון, קשה להאמין שזה אינו קמפיין מתוכנן ומאורגן היטב, למרות שבהיעדר הוכחות חותכות זה רחוק מלהיות ודאי. זה גם לא עד כדי כך משנה, נכון לעכשיו.

אפילו את המשוכה הקלה באמצע הקיץ הלוהט - המחאה העממית של דפני ליף שדרשה “צדק חברתי” - עבר הימין בלי הרבה נזק: בתחילה הם ניסו לרכב על הגל ונכשלו (כשהאוהלים של המתנחלים נותרו מבודדים במערכה בשדרות רוטשילד בזמן שנוצר שיח בין אנשי אוהלים יהודים וערבים או כשמירי רגב מהליכוד הביכה את עצמה כשניסתה “לרדת אל העם” ונבעטה מהמאהל ברוטשילד). אחר כך הם ניסו לתקוף את המחאה ולא הצליחו לשנות את המומנטום הציבורי (כשליברמן הוציא את אימרת ה”סושי והנרגילות”). אבל, בסוף הם הצליחו להתגבר על המכשול הזה פשוט כשעשו את הדבר שנותר להם: לחכות בסבלנות שהמחאה תתפוגג ולהמשיך אחריה בדיוק מהנקודה בה הם הפסיקו.

והם המשיכו ביתר שאת: בהמשך ישיר לחוק החרם הידוע לשמצה, צץ לו החוק נגד עמותות שמאלניות שמעזות לבקר את הכיבוש. כדי לנסות לייצב את מעמדם של חוקים מעין זה צצו להן גם הצעות של חוקים שיערערו את מעמדו של בג”צ כמו זה שיחייב שימוע של שופטים בפני הכנסת.

אכן, החוקים האנטי-דמוקרטיים האלה קרוב לוודאי שלא היו עוברים את מבחן בג”צ וסביר להניח שאפילו שופטי מחמד של הימין לא היו מאשרים אותם. לא משום שבג”צ אוהב אדם או דמוקרטיה באופן מיוחד. בג”צ הוא גוף חכם ושקול יותר מהממשלה והפולטיקאים הימנים, גוף שחותר לשמור על הסטטוס קוו. בזמן שלבג”צ יש מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה עיוור עם כוחות הביטחון הישראליים כדי לתת הכשר משפטי לצעדי הכיבוש הישראלי, בג”צ יודע שמראית העין של ה”דמוקרטיה” הישראלית היא המגן החזק ביותר שיש לכיבוש כנגד סנקציות בינלאומיות ולחץ ממדינות אחרות.  בג”צ היה עושה, לכן, בכל כוחו כדי למנוע חוקים שיפרו את האשליה הזאת.

המצב הנוכחי, זה של הכיבוש, נוח מדי ליותר מדי גורמים, ובניהם גם הפוליטיקאים האירופים המעונבים. בשנת 2000 האיחוד האירופי חתם עם ישראל על הסכם המעניק הטבות סחר והידוק יחסי אקדמיה ומחקר. אחד הסעיפים בהסכם מציין במפורש כי על ישראל לכבד ”דמוקרטיה” ו”זכויות אדם”. אם האירופאים היו באמת מעוניינים ב”זכויות אדם” הם היו מכריזים על ביטול ההסכם הזה מזמן (שלא לדבר על זה שהם לא היו חותמים עליו מלכתחילה). על ה”דמוקרטיה” הם יודעים שיהיה להם הרבה יותר קשה לוותר. חוקים מעין אלו שמגבילים את התרומה לארגוני שמאל ישראליים (כשברור שמבחינת הימין, הם רק ההתחלה)ֿ, אם יועברו וייושמו, יהפכו להרבה יותר רצינית ומבוססת מבחינת המראה התקשורתי את התביעה להטלת חרם וסנקציות על ישראל (שבדוגמה של הסכם הסחר הנ”ל היא פשוט תביעה מהאירופאים לפעול על פי החוקים של עצמם) . כרגע הקריאה נתפסת פעמים קרובות מדי כמו זעקות של כל מיני חובבי זכויות אדם לפעול כנגד ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”.  אחרי חוקים שכאלה התמונה של ישראל כדמוקרטיה מערבית, הנכס התדמיתי הגדול ביותר שלה, יתערער. במצב כזה יהיה ייתכן שהפוליטיקאים האירופאים יאלצו אפילו להזיז את עצמם ולפעול.

נחמיה שטרסלר, כתב “הארץ” הניאו ליברל, הילל לאחרונה את רבין ואת השגשוג הכלכלי שהביא במחי חתימתו על הסכם אוסלו. שטרסלר מציין את הניפוח העצום שחוותה ישראל בהשקעות חוץ כתוצאה מההסכם. לדבריו “נהפכה ישראל ממדינה מוקצית למדינה מבוקשת.” וזהו, בעצם, סיכום טוב של פירות התדמית הישראלית בעולם (ונעזוב בצד כרגע כל ביקורת על החשיבה הניאו ליברלית של שטרסלר ושל רבין עצמו). שטרסלר מייחל שנתניהו יתנהג כמו רבין, בלי להבין שהוא סיפק טיעון מוחץ למען חרם על ישראל ואת הסיבה בגינה גופים כמו בג”צ יעשו בכל כוחם לא להיכנע לימין הישראלי ולא לאשר חוקים כמו זה שיחול העמותות, לא מתוך התנגדות לכיבוש אלא דווקא מתוך ניסיון לשמור עליו.

נתניהו עצמו, כך זה נראה, חסר את האינטליגנציה או הרצון לנקוט באיזשהו צעד לאיזשהו כיוון. בינתיים הוא גנז את החוקים כנגד ארגוני זכויות האדם וכמו שצוטט ב”הארץ” גורם לא ידוע מתוך הממשלה: “נתניהו יצטרך להחליט מתי ואיך - אם בכלל - מתאים לו להעלות מחדש את הצעות החוק. זה תלוי גם בלחצים שיופעלו עליו", כמו היה ראש ממשלת ישראל לא יותר מאשר בובה על חוט בלי רצון עצמי. סביר להניח, מתוך דברים אלה, כי נתניהו ינסה להשתמש בחוק הגנוז בתור איום עתידי וינסה להשיג בעזרתו עוד ויתורים למען הכיבוש הישראלי. יעשו בחכמה ארגוני זכויות אדם אם יתכוננו ליום שבו גופי הימין יצליחו באמת לגרום לו להעביר את החוק ואולי אפילו יעבירו מספיק תקנות שינטרלו את בג”צ מכדי לפסול חוק שכזה. יעשו בחכמה הפוליטיקאים האירופאים ויבינו שמאחורי פני הפוקר של נתניהו אין שום איום ממשי - חוק שכזה יהיה בסך הכל עוד סימפטום של אבדון מצד שלטונות הכיבוש הישראלי הנידון לאבדון ממילא.